החלטה בתיק רע"פ 2609/12

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר סגל והשופטים יועד-הכהן וגרינברגר) מיום 15.2.12 בתיק עפ"ג 34406-10-11, בגדרו התקבל חלקית ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום (השופט בן-דור) מיום 27.9.11 בתיק ת"פ 53552-10-10 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 53552-10-10 end_of_the_skype_highlighting.

ב.        המבקש הודה בשתי עבירות של החזקת סכין ובעבירה של שימוש בסם מסוכן, ואולם בשל נסיבותיו האישיות (ובהתאם להמלצת שירות המבחן) החליט בית משפט השלום שלא להרשיעו, והשית עליו שירות לתועלת הציבור. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה, הרשיע את המבקש והשית עליו גם עונש מאסר מותנה. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפנינו, הנוגעת לשני מישורים: ראשית, נטען למדיניות "ערעור אוטומטי" מצד פרקליטות מחוז ירושלים בכל מקרה בו נמנע בית משפט שלום מהרשעה בעבירות של החזקת סכין, וכן למדיניות ענישה מסוג זה מצד ההרכב אשר דן בעניינו של המבקש בבית המשפט המחוזי; שנית נטען, כי בנסיבות הקונקרטיות לא היה מקום להרשיע את המבקש, הן ביחס לנסיבות האישיות והן ביחס לפרשנות שנתן בית המשפט המחוזי (כנאמר) להלכת כתב (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337). ביום 2.4.12 ביקשתי את תגובת המשיבה, ובהמשך (ביום 14.5.12) הוגשה תגובה לתגובה, וכן ניתנו הודעות מעדכנות מטעם הצדדים.

ג.          לאחר העיון במכלול החומר, אין בידי להיעתר לבקשה. בשתי החלטות שניתנו מאז הגשת הבקשה נדרש בית משפט זה לטענה בדבר מדיניות הערעור ה"אוטומטית" - כנטען -שנוקטת פרקליטות מחוז ירושלים במקרים של אי-הרשעה בעבירות של החזקת סכין, ולמעשה אישר את עמדת המשיבה כפי שהוצגה גם בתיק דנא. בעניין אבו זניד (רע"פ 4200/12 אבו זניד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) החלטה מיום 27.6.12) ציינה המשנה לנשיא נאור:

"באשר לטענתו המרכזית, שעניינה במדיניות ה-'ענישה המכאנית' שהופעלה, כביכול, בעניינו, אומר בקצרה: מקובלים עליי דברי המשיבה כי אין בעצם התווית מדיניות ערעורים פסול בפני עצמו, זאת כל עוד בעצם המדיניות אין כדי לשלול הפעלת שיקול דעת פרטני בכל מקרה ומקרה. הוא הדין גם ביחס למדיניות ענישה. בתי משפט יכולים בהחלט לקבוע כי יש להחמיר, או להקל, בעבירות מסוג מסוים, וכמובן שמורה להם האפשרות לסטות ממדיניות זאת במקרים בהם הנסיבות מצדיקות זאת" (פסקה 11).

וכך גם בעניין אבו גוש (רע"פ 1490/12 אבו-גוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם) החלטה מיום 15.7.12), בגדרו התייחס השופט ג'ובראן לדבריה המצוטטים של המשנה לנשיא נאור, והוסיף:

"יפים דברים אלה אף למקרה שלפניי, שכן לא שוכנעתי כי בית המשפט המחוזי לא הפעיל שיקול דעת ומקריאת פסק דינו עולה כי הוא נתן דעתו לכלל נסיבות המקרה וביניהן לנסיבותיו האישיות של המבקש ויישם את הלכת כתבלאורן של נסיבות אלה. אוסיף בעניין זה כי חזקה על הפרקליטות כי היא אינה מגישה ערעורים באופן אוטומטי, כטענת המבקש, אלא כפי שטענה המשיבה בתגובתה, כל מקרה נבחן לגופו ובמקרים מתאימים נמנעת הפרקליטות מלהגיש ערעור על הימנעות מהרשעה בעבירות מסוג זה. כמובן, כי אף על בתי המשפט, הן בערכאה הדיונית, הן בערכאת הערעור, לשקול בכל מקרה ומקרה את נסיבותיו האישיות של הנאשם העומד לדין ולבחון האם יש מקום לסטות, לקולה או לחומרה, ממדיניות הענישה הנוהגת באותן עבירות".

למותר לציין, כי דברים אלה מקובלים גם עלי, והולמים את עניינו של המבקש בתיק דנא. זכותה, ואף חובתה, של התביעה לגבש מדיניות עונשית (וממילא גם מדיניות ערעורית) אחידה, תוך מתן ביטוי פרטני ונקודתי לנסיבותיו של כל תיק ותיק. במובנים מסוימים נכונים הדברים גם לגבי בתי המשפט.

ד.         ועם זאת אדגיש שתי נקודות: ראשית, מדיניות צריכה להיות מגובשת באופן מערכתי, וקשה להלום מצב בו פרקליטות פלונית - גםאו הרכב שיפוטי פלוני - מגבשים מדיניות לעצמם. הדברים אינם צריכים ביאור, ודי להפנות לתיקון 113 לחוק העונשין שעניינו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה", ושאחת ממטרותיו: "לכוון את שיקול דעתו של השופט בגזירת הדין ולצמצם את פערי הענישה מקום שאינם מוצדקים" (דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), תשס"ו - 2006, הצעות חוק הממשלה241, 446). בהקשר שאינו מאוד רחוק נזדמן לי לומר:

"ברי לכל בר דעת, כי פער גדול בענישה בין שתי ערכאות באותו תיק אינו בריא מבחינת מראית העין והאמון הכרוך בה; כך גם - באופן בולט - בהביטנו על נתוני מחוז הדרום לעומת מחוזות אחרים כפי שפורט מעלה. לא בכדי ביקש בית משפט זה בפרשת אבו סאלם מבתי המשפט הדנים עבריינים בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל לעשות 'כמיטבם לשמור על מדיניות ענישה אחידה', ונאמר כי ראוי שזו תלווה בהנחיה מטעם ראשות התביעה הכללית" (רע"פ 3173/09 פראגין נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה י"ח).

ה.         כך אף בכגון ענייננו; ישראל היא מדינה קטנה למדי, וממילא ראשות התביעה הכללית אחת היא והחלטתה מחייבת (בצאתה מפי היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה). אין המדובר בפרקליטי מחוז נבחרים, כמו במדינות שונות בארה"ב. אמנם, איני מוציא מכלל אפשרות, בגדרי השכל הישר, כי בשעה שנושא עברייני מסוים נעשה ל"מכת איזור", תיתכן תקופה של החמרה לגביו שם; בעוד ש"מכת מדינה" כשמה כן היא.

ו.          באשר לבתי המשפט, השיקול של גיבוש מדיניות אחידה "יפה הוא במיוחד לפסיקתו של בית המשפט העליון, שהמחוקק הפקידו על קביעת מדיניות זו" (ע"פ 433/89 ג'ורג נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 170, 174 - המשנה לנשיא מ' אלון); ואולם ראוי כמובן לכל מותב שיפוטי בכל ערכאה להפנות מבטו לפסיקה ולבחון אם גזרי דינו עומדים ברף הענישה המקובל, ודומה כי כך נוהגים בתי המשפט מימים ימימה. הגם ש"בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין", בודאי המבט להיררכיה וגם למותבים אחרים באותה דרגה ובודאי באותו מקום הוא בחינת פשיטא.

ז.          שנית, על כל מדיניות שתיקבע לאפשר התייחסות פרטנית למכלול נסיבותיו האישיות של הנאשם בתיק הקונקרטי. מדיניות ענישה ראויה "תולה עצמה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה, והעונש שיושת על עבריין חייב להלום את נסיבותיו המיוחדות של המקרה ושל העבריין הספציפי" (רע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל(לא פורסם) פסקה 10 - המשנה לנשיא מ' חשין). לכך נדרשו גם חברי בעניין אבו זניד ובעניין אבו גוש, וכך מקובלנו מימי הנביאים -"איש כדרכיו אשפוט אתכם בית ישראל" (יחזקאל ל"ג, כ'). עד כאן בכל הנוגע לטענות המשפטיות שביסוד הבקשה, אשר למעשה קיבלו מענה כבר בהחלטות שניתנו בעניין אבו זניד ובעניין אבו גוש.

ח.         אשר לנסיבותיו האישיות של המבקש, ולשאלת ההימנעות מהרשעה בגדרי אמות המידה שנקבעו בעניין כתב, סבורני כי אין עילה להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי; ולמצער, אין עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"פ 8228/11 בוקריס נ' מדינת ישראל(לא פורסם); רע"פ 8132/11 גבאי נ' מדינת ישראל(לא פורסם)). לצד הנסיבות האישיות המטות לכף זכות יש לזכור גם, כי אין מדובר במקרה חד פעמי, וכבר נדרש בית המשפט המחוזי לחומרה במצב בו:

"המשיב (המבקש - א"ר) נתפס מחזיק בסכין, נחקר, מוזהר כי המעשה אסור... ולמרות זאת נתפס לאחר כחודש ימים מבצע את אותה עבירה ממש" (עמוד 4 לפסק הדין).

אכן, בדין התייחס בית משפט השלום לשינוי שחל בחייו של המבקש מאז בוצעו העבירות, ואולם בהעדר התייחסות לנזק קונקרטי אשר צפוי למבקש כתוצאה מהרשעתו, ובהתחשב במכלול הנסיבות, סבורני כי אין עילה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי. "הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען אחרת, שומה עליו לשכנע את בית-המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיווידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי" (ע"פ 1132/07 מקונן נ' מדינת ישראל(לא פורסם)).

ט.         בשולי הדברים אפנה לדברים שכתבתי בתיק אחר: "ובחתימה ייאמר למבקש: גם אם לבקשה זו אינני נעתר מתוך שקלול כלל האינטרסים, בודאי אין זה סוף פסוק וסוף הדרך, ואף שמעד המבקש, עתידו לפניו, וככל שיתמיד בדרך הישר והעבירה אכן תיוותר חד פעמית, כפי שיש לקוות - ישנם מנגנונים שונים ליתן לכך ביטוי במובנים הרלבנטיים, מבלי שאטע מסמרות לעת הזאת" (רע"פ 3515/09 פדאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

י.          סוף דבר, לא אוכל להיעתר לבקשה.

           ניתנה היום, א' באלול התשע"ב (19.8.2012).